כל עבירה ועבירה שהאדם עובר, פוגמת בנשמה ובעולמות העליונים, וצריכה תיקון. אך ישנו 'תיקון כללי', שכשמתקנים אותו נתקן הכל. והוא: תיקון הברית!

וכלשון רבינו הקדוש: "לתקן כל העבירות בפרטיות הם רבים מאד, וכבד על האדם, ואי אפשר לתקן אותם, כי יש דקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו. בכן צריך לתקן כלליות הגידים, שהוא בחינת 'ויגד לכם את בריתו', ואז, על ידי תיקון הברית, שהוא כלליות הגידין, נתתקן ממילא כל הלאוין שעבר, ונמשך להם לבנונית!". (ליקוטי מוהר"ן, כט)

אם בכל השנה כולה, מסוגלת ההשתטחות על ציונו של רבינו הקדוש, הרי שבראש השנה, אין ערוך למעלת הנסיעה לאומן. שכן, בראש השנה יכול רבינו לתקן גם כאלה שאינו יכול לתקנם כל השנה כולה!" כמובא בחיי מוהר"ן סימן תו': "לענין ראש השנה שצריכין להיות אצלו על ראש השנה דיקא, אמר שיכולין אז אנשים לקבל תקונים מה שבכל השנה לא היה באפשר שיהיה להם תקון בשום אפן, אף על פי כן בראש השנה יכולין אפלו הם לקבל תקון. אף על פי שבכל השנה אפלו הוא בעצמו זכרונו לברכה לא היה יכול לתקנם, אבל בראש השנה גם הם יכולים לקבל תקונים. כי אמר שהוא עושה בראש השנה ענינים ותקונים מה שבכל השנה גם הוא אינו יכול לעשות"

אין דבר גדול מזה
אין לנו שום השגה בגודל הדבר של "להיות אצל רבינו הקדוש בראש השנה". ורבינו הקדוש בעצמו התבטא ואמר: "מה אומר לכם? אין דבר גדול מזה! היינו להיות אצלי על ראש השנה". (חיי מוהר"ן, רכ)

ועל פי הדברים האלה, כותב מוהרנ"ת: "כי ראש השנה שלנו גדול מאד מאד בעיני השם יתברך, שאין למעלה ממנו" (עלים לתרופה,כט). כי בנסיעה זו לרבינו הקדוש על ראש השנה, תלויה הגאולה השלימה. כך שכל נסיעה של כל אחד ואחד לרבינו לימי ראש השנה, יש לה חלק בקץ הגאולה (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן ד).

ומחמת עוצם גדולת הראש השנה אצל רבינו – עלינו לשים את הנסיעה לרבינו בראש השנה בראש מעיינינו, שתעמוד נסיעה זו "מעל הכל", וכפי שהתבטא רבינו הקדוש ואמר: "הראש השנה שלי עולה על הכל"(חיי מוהר"ן, תג).

רבינו שמר שבת, זה בטוח. אבל מאידך, הוא מתעסק באהבה גדולה גם עם כאלה שעדיין לא, ויש לו סבלנות רבה…

טענה זו כבר הושמעה לפני יותר ממאתיים שנה, מפי אחד מחסידיו של רבינו, שטען בפניו שהוא מעדיף להגיע בתאריך אחר ולא בראש השנה, עקב העומס הגדול שמפריע לו להתפלל / לאכול / לישון כמו בן-אדם…

ותשובתו של רבינו הייתה: יהיה מה שיהיה, העיקר להיות אצלי על ראש השנה!

וכך מסופר בספר חיי מוהר"ן:

"אחד אמר לפניו שהיה ניחא לו יותר להיות אצלו על שבת תשובה ולא על ראש-השנה, כי אין לו מקום לעמוד שם בבית-המדרש, וגם אין לו אכסניא טובה לאכול וללון, ומחמת זה דעתו מבולבל מאד ואינו יכול להתפלל בכוונה, על כן היה טוב לפניו יותר להיות אצלו בזמן אחר ולא בראש השנה. השיב לו רבינו ז"ל בזה הלשון: אם לאכול אם שלא לאכול, אם לישון אם שלא לישון, אם להתפלל אם שלא להתפלל (רצונו לומר: שלא להתפלל בכוונה כראוי), אך ורק שתהיו אצלי על ראש השנה, יהיה איך שיהיה! ובאמת כל דברים אלו הנ"ל הם רק דמיונות ופיתויים של הבעל דבר, כי תודה לא-ל נראה בחוש שעל-פי הרוב מתפללין יותר בכוונה בכלל הקיבוץ הקדוש על ראש השנה, ממה שהיה מתפלל בביתו" (חיי מוהר"ן, תד).

גם בארץ יש מלחמה והפגזות, וכי מפני כך לא נגור בביתנו? רבינו הוא האבא והאימא שלנו, ונמשיך להגיע אליו בכל מצב.

וסתם ככה, אם מותר לשאול: אם היה לך איזה ביזנס רציני באוקראינה, שהיה מכניס לך לכיס סכום של כמה מיליונים, היית גם שואל על המלחמה?! חומר למחשבה…

נו, אז מה? לא רק שאין בכך בעיה, אלא יש בזה אף מעלה… שכן, טורח הדרך לרבינו יש בה חשיבות בפני עצמה. ככל שהדרך קשה וארוכה יותר, כך אנו מכינים כלים גדולים יותר לקבל את האור העצום.

הדרך לצדיק אינה דומה לדרך גשמית שאינה אלא אמצעי להגיע ליעד, אלא היא עצמה יש בה מעלה עצומה ונשגבה (ראה באריכות בספר 'הציון הקדוש במשנת ברסלב').

כשם שקברו של משה נברא והוכן לייעודו כבר בששת ימי בראשית", כך מקום מנוחתו של רבינו הקדוש באומן, הוא מקום המוכן לו מששת ימי בראשית. "כי שם המקום המוכן לו מששת ימי בראשית, לעסוק שם בתיקון העולם לדורות, לכל מי שיבוא אליו לשם ויאמר העשרה קפיטל תהילים הידועים אצלו, כאשר הבטיח בחיים חיותו – אשרי הזוכה לזה"(ימי מוהרנ"ת, סו).

וגם רבינו הקדוש בעצמו, כבר שנים רבות קודם הסתלקותו, ידע ששם יהיה מקום מנוחתו. וכשעבר פעם בעיירה אומן [בדרכו מזלטיפולי לברסלב], וראה את מקום 'בית החיים', ענה ואמר: "כמה נאה ויפה לשכב על בית החיים הזה!"(חיי מוהר"ן, ריז).

"וכן כמה וכמה פעמים היה מדבר עם כמה אנשים, והפליג מאד בשבח הבית החיים של אומן, כי מונחים שם כמה קדושים, אלפים ורבבות. כי שם הייתה ההריגה הגדולה בעת הבריחה, שנהרגו שם אלפים ורבבות נפשות קדושים מישראל, והיה שם קידוש השם הרבה מאד. וכמה פעמים אמר בפירוש, לפני [מוהרנ"ת] ולפני עוד כמה אנשים, שטוב לפניו לשכב שם, מחמת שהיה שם קידוש השם הרבה מאד"(חיי מוהר"ן, ריז).

ואכן, בסופו של דבר, עבר רבינו הקדוש לגור בעיירה אומן, ולאחר פטירתו נטמן במקום קדוש ונורא זה, "ונקבר בשלום באומן, העיר אשר בחר בה בחיים חיותו להיקבר שם, כאשר נשמע מפיו הקדוש פעמים אין מספר שאמר לפני כמה אנשים שקהילת אומן הוטבה בעיניו להיקבר שם מחמת שהיו שם קדושים הרבה"(ימי מוהרנ"ת, סו). [וזאת, הודות לעקשנותו של מוהרנ"ת, שידע בבירור ששם מקום מנוחתו האמיתי] (כוכבי אור, סיפורים נפלאים).

ומוסיף מוהרנ"ת וכותב על כך: "כי סוף כל סוף נשארה המתנה טובה בידינו, מאחר שזכינו שהחמדה גנוזה נגנזה באומן, כאשר עלתה במחשבה לפניו זה כמה, ועל ידי זה עדיין יש לנו תקוה לזכות לכל הטוב אשר חפץ להיטיב עמנו לנצח, ודבר אלקינו יקום לעולם. ובכל זה יש בלבי הרבה אך אי אפשר לבאר מחמת חשכת העולם" (חיי מוהר"ן, ריז).

כי אכן, ישנם סודות רבים ועצומים אודות מקום מנוחתו של רבינו הקדוש, אשר אין לנו השגה בהם כלל. וכך מתבטא מוהרנ"ת במכתבו שכתב לפני אחת מנסיעותיו לציון הקדוש: "וה' יעזור לי בחסדו ליסע למקום שאסע, להשתטח במקום שאשתטח, אשר באמת איני יודע כלל עוד עד היכן הדבר מגיע"… (עלים לתרופה, אלול תקצ"ט)

נשמתו של רבינו הקדוש לא ירדה לעולם בשביל עצמו, אלא כדי לקרב נפשות ישראל להשם יתברך. וכך העיד על עצמו: "אני אין לי מה לעשות בזה העולם כלל, כי בשבילי איני צריך לעשות כלל רק באתי להעולם לקרב נפשות ישראל להשם יתברך. אבל איני יכול לקרב כי אם מי שבא אצלי ומספר לי חסרונו אני יכול לתקנו בתקון כזה שאף אחד אינו יכול לתקנו וכו'". (חיי מוהר"ן, שז)

"ורמז לנו מדבריו הקדושים, אשר כל עניינו שבא לזה העולם, הוא רק בשביל לתקן כל הנפשות הנפולות, שהם בחינת מקומות המטונפים. ופעם אחת אמר: 'כמה צלם אלקים היו מונחים ברפש, ואני הוצאתים משם'!. וכן אמר עוד פעם אחת על עצמו: 'ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר' וכו". וכן כל ייסוריו שסבל בעולם הזה, וגם כל התגברות ההעלמה שנעלם אורו הקדוש מהעולם, עד שיש רבים שלא זכו ליהנות מאורו הקדוש – הוא רק בשביל זה, כמו שכתב במכתבו: ידעתי גם ידעתי, שגם העסק שעסקתי עמכם להוציא אתכם משיני הס"מ , הן על כל אלה עיניו לטש ושיניו חרק עלי. בכן אהוביי, אחיי ורעיי! חזקו ואמצו, ולא יהיה לריק יגיעי, ושימרו תורת משה עבד ה', כאשר לימדתי אתכם"". (משיבת נפש, הקדמה)

הרצון עצמו שהתעורר בך לנסוע לאומן, גדול וחשוב ביותר!. שכן, התשוקה לנסוע לצדיק, מחברת ומקשרת את האדם לנשמת הצדיק כמובא: "כשאחד משתוקק להשם יתברך, או לנסוע לצדיק אמתי, זהו בחינת העלאת מיין נוקבין שעל ידי זה מתחברין ומתקשרין להשם יתברך ולצדיקי אמת" (ליקוטי מוהר"ן, עה).
וככל שהאדם משתוקק לנסוע לצדיק, כן נמשכת עליו קדושת נשמת הצדיק, ומסייעת לו להוציא את מבוקשו לפועל (ליקוטי הלכות, ברכת הריח ד).

אמנם, כלל גדול לימדנו רבינו הקדוש: כשיהודי רוצה דבר קדוש, מזמינים לו מן השמיים קשיים ומניעות! וכפי גודל מעלת הדבר הנחשק, כך מתגברים הקשיים והמניעות. (ליקוטי מוהר"ן, סו)
ואם בכל הדברים הקדושים כך, הרי שכשהאדם רוצה לנסוע לצדיקים – אשר בדבר זה תלויה כל יהדותו של האדם – על אחת כמה וכמה שמזמינים לו קשיים ומניעות:

ועל אחת כמה וכמה, כשאנו רוצים לנסוע לאותו צדיק, אשר הוא ‏ נקודת האמת שבין הצדיקים' – "אז מתגברים ומתרבים המניעות והעיכובים עלינו מאד מאד בלי שיעור וערך ומשתטחים ומפסיקים בפנינו מאד, ואין רוצים להניח אותנו להתקרב לנקודת האמת" (שם).

וכפי שניתן לראות בחוש, שעל הנסיעה לרבינו הקדוש, מתגברים מניעות וקשיים מיוחדים, הן לפני הנסיעה, והן בשעת הנסיעה עצמה.
ומאחר שעל הנסיעה לרבינו הקדוש, מתגברים מניעות מיוחדות – לכן יש לדעת, שאין זה נכון להעמיד לניסיון, ולומר: "אם יסתדרו העניינים סימן שהנסיעה היא מן השמיים, ואם לאו לאו". אלא אדרבא, מריבוי הקשיים והמניעות, יבין עד כמה גדולה מעלת הנסיעה!". וכלשון רבינו הקדוש בתורה ס"ו הנ"ל: "ובפרט כשרוצה לנסוע לצדיק האמת, כי יש צדיקים הרבה, אבל יש בחינות נקודות האמת בין הצדיקים, שכשרוצים להתקרב אליו, שבזה תלוי הכל, אזי יש להאדם מניעות גדולות רבות מאד, ומזה בעצמו יבין האדם גדל מעלת הנחשק!"

כמו כן, אין לו לאדם להמתין שיעשה עמו השם יתברך ניסים ונפלאות, רק עליו להתחזק בעצמו לעמוד נגד כל הקשיים והמניעות. כי הבחירה היא גדולה מאד, ולפעמים לא מראים מהשמיים מאומה, ועל האדם להתחזק בכל מחיר!

אחד המניעות הגדולות והשכיחות, היא 'חסרון ממון'; שהאדם רוצה לנסוע, אך אין לו ממון לנסיעה. אך האמת היא, שאין מניעה זו נחשבת כלל למי שלבו חזק ברצונות וכיסופים להגיע לרבינו הקדוש (על פי מה שכתב בליקוטי מוהר"ן תנינא, מו).

וההוכחה הגדולה לזה, כותב מוהרנ"ת, היא: "הלא אנו רואים כמה עניים שמשיאים בניהם ובנותיהם, ומוציאים עליהם הוצאות הרבה, שעולה הרבה יותר מהוצאות הנסיעה. ומאין לוקחים אלו ההוצאות? הלא הוא רק מחמת שהם משתוקקים כל כך להשיא בניהם ובנותיהם, ומצפים לה' יתברך, עד שה' יתברך עוזר להם בכל מה שמוכרח להם. מכל שכן אם היו משתוקקים באמת, והיו חושבים מחשבות ותחבולות על זה לבוא לשם, בוודאי היה ה' יתברך עוזר להם בלי ספק!" (ליקוטי הלכות, ברכת הפירות ד, ד).

ואכן, בו ברגע שהאדם חזק בדעתו, שהוא ייסע בכל אופן שהוא, עוזר לו השם יתברך שיהיה לו עבור הוצאות הנסיעה. ולא רק שלא יפסידו, אלא גם ירוויחו. כי כבר אמר רבינו הקדוש בשיחות הר"ן, קנ: "אצל מי שאני לוקח ומקבל ממון וכיוצא, אני נותן לו. כי בזה שאני מקבל אני נותן".

אכן, זו אחת המתנות שאנו מביאים לרבינו [ולעצמנו…]: נסיעה שמורה, עם עיניים שלא פוזלות הצידה…

מניעות מצד האישה. נושא שאתו התמודדו כל עובדי ה', משך כל הדורות.

ובראשית הדברים, נעתיק את לשונו הזהב של מוהרנ"ת במכתבו לבנו, וזה לשונו: "ובפרט מה שכתבת מעניין שלום בית, שאני מבין ממכתביך שה' יתברך בעזרך בעניין זה, וזה העיקר, ושוב אין לך עוד לדאוג כלל. כי עיקר המניעה שנקרא מניעה הוא רק בעניין זה, וגם זאת המניעה צריכין לשבר בשביל האמת, בשביל התכלית. ומי שאינו משברה ונוטה מן האמת אל השקר מחמת עצת אשתו, כמו שנעשה עכשיו עם כמה, רחמנא ליצלן, על זה נאמר (בבא מציעא נט.) 'ההולך אחר עצת אשתו נופל בגיהנום', וגם בעולם הזה מר לו מר. כי בוודאי אי אפשר לו לציית אותה מכל וכל, ונשאר קירח מכאן ומכאן רחמנא ליצלן, כידוע לנו כל זה. על כן צריכין להתחכם ולהתגבר לבלי לילך אחר עצתה במילי דשמיא, רק במילי דעלמא ראוי לשמוע עצתה כמבואר בגמרא. ותהילה לאל כבר היה לנו כמה ייסורים ומניעות, והשם יתברך עזרנו לשברם ולבלי לשמוע אליהם, עד שבחסדו נתהפכו לדעתנו, כמו שכתוב (משלי טז) ברצות ה' דרכי איש וכו", עכ"ל.

ומדברי מוהרנ"ת למדנו כמה יסודות:

א. עיקר המניעה הנקראת 'מניעה', היא המניעות מצד האישה.

ב. גם זאת המניעה, צריכים לשבר בשביל האמת והתכלית,

ג. מי שנוטה מהאמת מחמת המניעות מצד אשתו, גם יורש גיהנם, וגם מר לו בעולם הזה.

ד. צריכים 'להתחכם' ולהתגבר לבלי ללכת אחר עצתה בענייני רוחניות. [כי אכן, דבר זה צריך להיות 'בחכמה', ולא בטיפשות שהורסת את הבית].

ה. יש פסק ברור מהגמרא: בעניינים גשמיים, יש לשמוע לעצת האישה. אך בעניינים רוחניים, אין לשמוע לעצתה.

ו גם אני סבלתי כזה – כותב מוהרנ"ת – וה' עזר לי, שבסוף היא התהפכה לדעתי.

והנה, לאחר מכתב זה עם יסודות ברורים אלו, אין לנו מה להאריך ולהרחיב, אך בכל זאת, מחמת עדינות ורגישות הדברים, והטעויות הרבות הנפוצות בעניין זה, נרחיב בכמה נקודות נחוצות מאד, אשר מצאנו בדברי רבינו ותלמידיו:

אם סיבב השם יתברך בנפלאותיו, שהוא חי עם אישה שמונעת אותו מלהתקרב לצדיק ולנסוע אליו – בוודאי ובוודאי שעליו להיזהר ולהישמר לבל יבגוד באשת נעוריו; להתגרש ממנה, או לריב עמה חס ושלום.

וכמו שכותב מוהרנ"ת אודות אברך מאנ"ש, שסבל מאשתו וחותנו: "והנה אתם בעצמכם מבינים שאין רצוני בשום אופן שיגרש את אשתו הראשונה, שהמזבת מוריד על זה דמעות (גיטין צ ע"ב), ומי יודע כמה יתעגן עד שיישא השנייה, ואם תהיה כרצונו, מכל שכן החותן וחמותו והעיר וכו' איך יהיה, אם לא יהיה גרועים מזה … על כן דעתי ורצוני חזק מאד, שידברו עם בן דודי רבי אייזיק נרו יאיר, שיעשה למעני, ויכניס את עצמו בשלום, שהוא מצוה רבה". ומסיים בהדרכה ברורה אל האברך: "אם הוא רוצה להיות איש כשר באמת ולחשוב באמת על תכליתו הנצחי, אין טוב לפניו, כי אם לתווך השלום, ובאשת נעוריו אל יבגוד חלילה! וה' ינחהו אותו ואותנו כולנו בדרך האמת תמיד, ולא נטעה עצמנו כלל".

ועל האדם להיזהר מאד לכבד ולייקר את אשתו "; לשמחה ולעודדה, ולא להכעיסה ולצערה חס ושלום. ועליו להתייחס אליה, ממש כמו שמתייחס לעצמו, כי מלבד המצווה של 'ואהבת לרעך כמוך', הרי היא באמת כמוהו ממש, "כי בשורש נשמתם שניהם אחד, כי כל הנשמות יוצאים זכר ונקבה ביחד כמובא, רק למטה הם נחלקים ומתפרדים" (ליקוטי הלכות, פריה ורביה ה).

ומי שישקיע בקירוב אשתו בנועם וסבלנות, תהפוך גם היא לחסידה בלב ונפש, ולא רק שלא תמנע אותו, אלא תעזור ותסייע לו לעבודת ה' ולהתקרבות לצדיק,

אמנם, לגבי הבעל עצמו; עליו להיות חזק ותקיף בדעתו, לאחוז בנקודת האמת, ולא לנטות מהאמת, גם אם אין זה מוצא חן בעיניה. ואף על פי שאסור לו לריב עמה ולצערה, אף על פי כן אין זה אומר שעליו לנטות מהאמת בעבורה. "כי עיקר המניעה שנקרא מניעה הוא רק בעניין זה, וגם זאת המניעה צריכין לשבר בשביל האמת, בשביל התכלית".

ואם נדמה לו שהוויתור על האמת יביא לו 'שלום בית', יידע נאמנה שהוא טועה מרה, והוא מוכר את חייו הנצחיים, תמורת נזיד עדשים של שלום מדומה. "ומי שאינו משברה, ונוטה מן האמת אל השקר מחמת עצת אשתו, כמו שנעשה עכשיו עם כמה, רחמנא ליצלן, על זה נאמר (בבא מציעא נט.) 'ההולך אחר עצת אשתו נופל בגיהנום', וגם בעולם הזה מר לו מר. כי בוודאי אי אפשר לו לציית אותה מכל וכל, ונשאר קירח מכאן ומכאן רחמנא ליצלן, כידוע לנו כל זה".

רק עליו להיות חזק בדעתו, ולפלס דרכיו בחכמה, שלא תתבטא הנהגתו כניכור והתעלמות מרגשותיה חס ושלום – "על כן צריכין להתחכם ולהתגבר לבלי לילך אחר עצתה במילי דשמיא, רק במילי דעלמא ראוי לשמוע עצתה כמבואר בגמרא" – וכשהאישה תראה שבענייני גשמיות, הוא הולך אחר עצתה, ומכבד את דעתה, תבין שאין כאן ניכור ואכזריות, רק חוזק בעבודת ה', ותו לא.

ואי אפשר בשום אופן להתקרב לצדיק האמת, רק עם עזות דקדושה, להיות חזק ואמיץ בדעתו, ולא להירתע משום דבר בעולם. עד שתבין האישה היטב, יחד עם אביה ואמה, שהבעל חזק בדעתו שלא להמר על חייו הנצחיים.., וכפי שהיה אצל מוהרנ"ת, כאשר הוא מספר בעצמו ביומנו:

"וכשראה אבי ובני ביתנו שאי אפשר להטות דעתי בשום אופן, נסתלקו ממני. וגם זוגתי, אף על פי שלא הייתה דעתה אז מסכמת כלל על נסיעתי לרבנו זכרונו לברכה, הוכרחה גם כן בעל כרחה לבטל דעתה, כי ידעה והבינה שאי אפשר למנוע אותי מרבנו זכרונו לברכה בשום אופן בעולם!" (ימי מוהרנ"ת, יד).
והרי עוד תיאור מיומנו:
"ואני באתי פתאום לביתי, והתחלתי להכין עצמי לנסוע לברסלב. ועמדו כולם משתוממים, וזוגתי התחילה לבכות מיד, כי כבר ידעה שלא תוכל למנוע אותי בשום אופן! ואני הלכתי לקבל רשות מחותני זכרונו לברכה, והקפיד עלי מאד ורצה למנוע אותי, הוא וזוגתו היא חמותי, אבל אני לא השגחתי על דבריהם כלל, והלכתי מהם, וקיבלתי חפצים שלי, ונסעתי משם" (שם,כ).

וכל זה לא היה, כמובן, מחמת אכזריות והתעלמות חס ושלום, רק מחמת הידיעה האמיתית שהעולם הזה חולף ועובר כהרף עין, ולא באנו כאן להתפנק…

כי "מיום התקרבותו לאדמו"ר זכרונו לברכה, נבער לבבו בתבערה עצומה ומופלגת אשר אין לשער, וזיכרון יום המוות לא נפסק ממחשבתו אפילו כשעה קלה. וכפי עמקות רעיוניו אשר העמיק במהירות פריחת הזמן של חיי האדם בזה העולם, שכאַין יִחְשְבוּ נגד חיי עולם הנצחי, וגם הלוא במהירת פריחת הזמן הזה מסוכן האדם בכל רגע ורגע – היו נחשבים בעיניו כל העוסקים בהבלי העולם כמשוגעים ממש. ואת כל העושר והכבוד שנתגדל בזה מנעוריו, מאס וגעל ושיקץ, וקיבל על עצמו כל מיני ביזיונות ורדיפות אשר רדפוהו אביו ואשתו וכל משפחתו, והרבה לצעוק ולבקש מהשם יתברך שיזכה להיות כרצונו בכל תעלומת לבבו עד הנקודה הפנימית שבלב, עד אשר זכה גם הוא למעלה מופלגת ועצומה עד מאד, והאש הקדושה של רוממות אדמו"ר זכרונו לברכה ודבריו הנוראים בערו בלבבו כלבת אש ממש, ולא לחינם הרעיש עליו השטן ארץ ומלואה, כי גם הוא היה משיב כל ישראל בתשובה, אם לא היו מתרחקים מאתו ומדיבוריו הנוראים" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, טז).

וכמובן, שמצד שני, היה מכבד ומייקר את אשתו, והולך אחר עצתה בעניינים הגשמיים, ולא מצער אותה כלל על כך שלא בישלה 'עוף בדבש', כדרך האנשים המגושמים.., וכשאכן הולך הבעל בדרך זו, להתנהג עם אשתו בכבוד ויקר, בנועם ושמחה, ומאידך חזק בדעתו לבלי לנטות כחוט השערה מדרך האמת, ולא להתפעל מבכיותיה ותתנוניה – תתהפך גם היא ברבות הימים, ותהיה לו לעזר. וכפי שהיה אצל מוהרנ"ת, כעדותו: "וּתְהַלָה לָאֶל כְּבֶר הָיָה לָנו כַּמֶה יִסוּרִים וּמְנִיעות, והשם יִתְבֶֶּך עָזרנו לְשברם ולְבְלִי לשמע אַלִיהֶם, עד שבחסדו נַתְהַפּכו לְדַעָתָנו, כמו שְכתוב (משלי טז) בְּרְצות ה' דַרְכִי איש וֶכו". וכפי שאכן מסופר על אשתו של מוהרנ"ת, עד כמה הפכה להיות לו לעזר, מאחר שראתה גודל מעלתו ואמיתתו. וכן משך כל הדורות, הפכו נשותיהם של עובדי ה' האמתיים להיות להם לעזר, בראותם את הנהגתם הטובה והישרה בחיי היום יום. והחוזק והאומץ שבעבודת ה', לא הפריע כלל לשלום ביתם. ולגבי ההנהגה עם חמיו: כבר כותב על כך מוהרנ"ת דברים ברורים ביותר, שעל האדם להיות חזק ואמיץ ולא להתבלבל כלל. והוא תמה לא פעם ולא פעמיים, על הפחדנים שמפחדים מחמיהם, ובאחד המכתבים הוא כותב:

"ומה מאד נפלאתי על ידידי רבי יעקב חתנו, על אשר הוא חלש בדעתו כל כך, הלא אין ממוצע, ומאחר שכבר דילג על כמה מניעות והיה פה שתי פעמים, וגם מרגיל עצמו בדרכי אמת להתפלל בכח ובכוונה וכו', מדוע יקבל על עצמו עדיין מורא חותנו? כי בהכרח שיהיה עז כנמר ויתחזק בעזות דקדושה, ולהשליך מוראו מעל פניו! … חזקו ואמצו, אל תראו מפניהם, אל ירך לבבכם, כי ה' עמכם להושיע אתכם, כי שפת אמת תיכון לעד, חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'!" (עלים לתרופה, ויחי תקצ"ב).

וגם כאן, אין הכוונה, כמובן, שיבזה את חמיו חס ושלום, אשר זהו איסור גמור ". רק הכוונה היא שאין לפחד ממנו כלל. וכפי שמדגיש מוהרנ"ת בהמשך מכתבו, וכותב מפורשות: "והנה אין רצוני שרבי יעקב יבזה את חותנו, רק יהיה לו עזות דקדושה, לבלי לקבל על עצמו מוראו כלל!. ודעת לנבון נקל לידע איך להתנהג עם העזות דקדושה; לבלי לחוש על דבריו כלל, ואף על פי כן אל יבזהו מאחר שהוא בביתו".

וכמובן, שיש להתפלל הרבה להשם יתברך, לדעת איך להתנהג בזה, ולא לטעות לא לימין ולא לשמאל. רק ללכת בדרך הישר; לכבד ולייקר, ולהיות חזק בנקודת האמת לבלי לאבד את החיים הנצחיים. וכדבריו הנפלאים של מוהרנ"ת בהמשך מכתבו:

"וַיְתֶר מזה, תבינו מעצמכם איך להתנהג בזה. וגם צריכין להתפלל הרבה להשם יתברך, לידע איך להתנהג בזה, כי לא דבר ריק הוא, כי הוא חייכם, כי המתנגדים רוצים למנוע מחיים אמתיים, להוליך האדם חס ושלום בדרך הישר בעיניהם אשר אחריתה דרכי מות. כי מה שהם רוצים למנוע תיכף מטוב אמיתי רואים בעיניים, כי רוצים למנוע מתורה ותפילה וכו', כאשר יודע כל אחד בנפשו בכמה וכמה תורה ותפלה מזכה אותנו רבנו זכרונו לברכה על ידי דבריו ודרכיו הקדושים וכו', וכל הפורש ממנו כפורש מן החיים. אך לא זה בלבד כוונת הבעל דבר, כי אם רוצה לעקור חס ושלום לגמרי את הפורש מדרכיו הקדושים, כאשר רואים בעיניים עוצם ההפרש וההבדל בין הנשארים על עמדם לאשר פרשו מאתנו. והרבה מודים בעצמם מה שאיבדו, אך הוא אבידה שאינה חוזרת, ומעוות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להימנות, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה ט ע"ב) 'זה שנמנו חבריו לדברים שבקדושה ולא נמנה עמהם',
ותדברו הרבה עם המקורבים מחדש, שישימו לבם היטב לדברים אלה. כי מאחר שכבר רצו להתחיל קצת, וכבר סבלו ביזיונות ושברו כמה מניעות, על כן צריכים לרחם עליהם לחזקם, שלא יאבדו על עסקי חינם חס ושלום חיים אמתיים, חיים נצחיים וכו'.
דברי הכותב ומזרזם לטובתם לנצח, אוהבם באמת לאמתו, אהבה שאינה תלויה בדבר, כי אם אהבת האמת למענו יתברך, לְזְכוּתֶם בזה ובבא לנצח. נתן מברסלב" (שם)

גם את הפלאפון שלך הטענת כבר לא פעם ולא פעמיים… ועל אף הכל, אתה חוזר ומטעין אותו, לא רק כשהסוללה נגמרת אלא גם כשהיא נחלשת… ואם הפלאפון שלך דורש הטענה יומיומית, הרי שהנשמה שלך דורשת לפחות הטענה חד-שנתית באומן…